חברים יקרים שלי, מהעבר ועד היום,
השבוע ישבתי והסתכלתי על התמונות שלנו באתר. תמונות מלפני 40, 50 שנה, ועד לימים האלה. כשנכנסתי לזה, הלב שלי התמלא בבת אחת – בהתרגשות עצומה, בגעגוע, אבל גם בדילמה לא פשוטה שמלווה אותי ביומיום.
אני מוצא את עצמי חושב עליכם המון. אתם נמצאים אצלי בלב, בחלקכם הגדול והעמוק ביותר. אבל המציאות של החיים לפעמים מציבה קיר חסר רחמים. בגילנו, כשלכל אחד יש את החבילה שלו, את הבעיות שלו, את ענייני הבריאות שצריך לטפל בהם, והריצות של היומיום – אנחנו מנסים לתמרן בין הטיפות. בשבילי, כאדם שעובד שעות ארוכות מהבוקר עד הלילה ובקושי מוצא זמן לנשום, הניסיון לשמור על קשר רציף מרגיש לפעמים כמו משימה כמעט בלתי אפשרית.
אני רוצה להגיד לכם סליחה. לפעמים אני מרגיש בושה שלא פניתי, שלא דיברתי, שלא הרמתי טלפון. הימים עוברים, ואני מרגיש שאני לא מספיק לעשות שום דבר ממה שאני באמת רוצה לעשות.
אבל אני רוצה שתדעו: האתר הזה, והתמונות האלו שהעליתי, הם מכתב האהבה שלי אליכם. זו הדרך שלי לומר לכם, גם כשאין לי אוויר או זמן, שאתם חלק בלתי נפרד ממי שאני. האהבה והערכה שלי אליכם לא נעלמות ולא נחלשות רק בגלל שלא דיברנו חודש, שנה או יותר. כשכבר יוצא לי לדבר או לפגוש מישהו מכם, ההתרגשות היא עצומה – כי הזמן והמרחק לא יכולים לגעת במה שיש לנו בלב.
אני לא תמיד מצליח להרים את הטלפון, אבל אני תמיד, תמיד זוכר, מעריך ואוהב.
שלכם, בונדי.
